שנה למלחמת חרבות ברזל, פיטר וליאור מדברים על המצב | הפודקאסט של ליאור וקנין
אחד הקשיים המרכזיים בלהיות ישראלי שחי בחו״ל, זה העובדה שלא משנה כמה טובה האנגלית שלך, כמה מעורה אתה בחדשות המקום, מקפיד על גינוני הליכות ויודע להשתלב בכל שיחת חולין שמתרחשת סביבך באופן טבעי למדי, אף פעם זה לא יהיה זה.
אף פעם לא תוכל באמת להתבטא כמו שאתה רוצה, להסביר את עצמך באופן שבאמת קיווית ותמיד תשתדל שלא לשחוט יותר מידי פרות קדושות בפעם אחת, כי כולם פה כל כך רגישים ותקינים פוליטית.
עם זאת, את השיחה שקיימתי עם פיטר אני לא חושב שהייתי יכול לחלום לקיים גם עוד מיליון שנה אם הייתי נשאר לחיות בישראל, וזה עינוי לנפשי הצמאה לדעת ולחקור עד בלי די, שלא הייתי מוותר על האפשרות הזו בעבור שום הון שבעולם.
דיברנו על מלחמת רוסיה ואוקראינה, אימפריאליזם אמריקאי אל מול פונדמנטליזם איסלאמי, קווי הדמיון שבין הציונות לנאציזם, המאבק על צביונה היהודי של ארץ ישראל והאם דמוקרטיה זו בכלל שיטת ממשל כושלת ועדיף היה לכולנו לו היינו חיים תחת מונרכיה.
אני רוצה להזהיר מראש, זו לא שיחה למתחילים ואם אתם לא באים עם ראש פתוח לפחות להקשיב לשני אנשים עם תפיסת מציאות שונה משלכם באיזה-180 מעלות בערך, המלצה שלי זה שתמשיכו לגלול ותחפשו איזה סרטון של ינון מגל מביך את בן כספית בשידור, או פוסט לוחמני של ״רק לא ביבי״ מבית היוצר של שקמה ברסלר.
עם זאת עבורי, שיחות שכאלו עם חבר למסע, שאוהב לחקור ולשאול ולא לתת לשום טאבו חברתי להגדיר אותו או לעצב את השקפת עולמו, זה חמצן לנשימה שכל כך היה חסר לי תקופה ארוכה, ועל כך אני חב לפיטר תודה ענקית
אוהב את כולכם, או לפחות את רובכם,
ליאור