פרנקלין וופנר מביים את סבטלנה בן 14 : מי הדמות ?
טוען הבמאי מיכאל צ'כוב שעל שחקן לדעת מי הדמות שברצונו לגלם. גם טוען צ'כוב ששחקן מוכשר מתנסה בהתהפכות כדי להעלות עצמו לרמת הדמות הזאת. וכך מגיע השחקן לעצמי הנעלה שלו. גם טוען צ'כוב שהדמות משמש לשחקן ככעין מסכה, מסכה שמצד אחד מסתיר את העצמי הנעלה ומצד שני מגלה את העצמי הנעלה. מכאן שה"מי" הזה, שעל השחקן להכיר אותו, הוא הדמות, הוא העצמי הנעלה והוא המסכה, כולם בבת אחת. כמובן הכרזות כאלו של צ'כוב נשמעות לרוב הבריות כשטוית מיסטיות. נוסף על כך, אפילו אם היית מתאמץ לבצע את דרישותיו של צ'כוב, לא היית מוצא או בכתיבות שלו או בהרצעות שלו יותר מרמז מטושטש בנוגע לדבר איך אפשר להגשים את הנחיותיו. והיני בא פרנקלין וופנר המפענח את צפנו של צ'כוב ומדגים שלבצע את הדבר למעשה קל כמשחק ילדים, ויתר על כן לא קשה ממש להבין את התיאוריה. ראו את סידרת הוידאות 12, 13, ו-14 לפרטים. בתחילת וידאו 12 סבטלנה מציגה אילתור מתבסס על אגדת "כיפה אדומה", ובקצה וידאו 12 אנו רואים את גרסתה של "ראש חסה", וכל זה מבוצע לפי תורת צ'כוב. בוידאו 13 רואים סבטלנה מיישמת את אותו התהליך לעבודתה עם הצגת "מיתולוגיה אישית". מה שנקרא בהקשר תרפיה גשטאלט הרגלים, משחקים וֿהתנהגות קפואה, פה בעולם של התיאטרון נקרא "מיתולוגיה אישית", זאת אומרת האלילים המשעבדים אותנו ללא מודעות מצדינו. הצורות הקפואות הללו הן היסוד שעליהן בונים את הדמות בגישה הזאת. לכן כאן סבטלנה מחפסת איזו דמות המקיפה את כל הצורות המתות שלה. והדמות שהיא מחפסת אמורה לשמש לה בו-זמנית לדמות, לעצמי נעלה ולמסכה. לבסוף בוידאו 14 סבטלנה לומדת איֿך לטפח את השורשים שגילתה בתהליך הגשטאלט באופן שיתפשטו להיות עצים שלמים, עצים בעלי ענפים רבים שהם וריאציות של אותו השורש. למטרה הזאת היא משתמשת בתרגיל הנקרא "לעיגת הצורת". ואז עם המחוות הפסיכוליגוליות המורחבות האלו, היא מבצעת שוב את המונולוג שראינו בהתחלת עבודתה בוידאו 1. השווה לעצמך את שני הנוסחים והגע למסכנות שלך לגבי התוצאות שמשיגה סבטלנה דרך עבודתה עם פרנקלין וופנר. ניתן להבין העניינים האלה כולם בעמצעות לשונם החילונית של מיכאל צ'כוב, ברטולט ברכט או פריץ פרלס. אבל במקרה שאתה טיפוס דעתי, גם תמצא את אותם העניינים בתהילים, בנביאים ובקבלה. וופנר מציע לך על איפה לחפס בתורה.