לעוד שאלות: https://did.li/p3OfT
אנחנו, החברה הציונית-דתית, שאנחנו כבר בדור הרביעי או החמישי, אני צריכה להגיד מילה קצת קשה – נכשלנו בפיתוח של משנה: איך אדם חי עם היצר שלו, שהוא מבורך ואני לא מוכנה לקרוא לו יצר הרע, יצר הטוב מאוד, בתוך גבולות של קדושה.
וכשאני אומרת גבולות של קדושה, שוב, אני מדברת על כל מיני יצרים: האם אני מציירת כל מה שבא לי לצייר, כי אני מוכשרת בציור, ואני רוצה להביא את היצירה שלי לטופ של הטופ – אז אין לי בעיה איזה מודלים לבחור ומה אני מציירת; האם אני חברה של כל אחד, כל הזמן ובאיזה אופן; איך אני בונה את היחסים האינטימיים שלי- כל התחום הזה, אנחנו מחזיקים בעולם הלכתי שמתאים מקסימום אולי למאה השש-עשרה, בחיים במציאות של המאה העשרים ואחת. ויש בזה גם משהו לא הגון, או בלשונו של הבן שלי: "חנכתם אותנו בחברה מעורבת, אבל רציתם שהיחסים עם הבנות יעצרו איפה שאתם רציתם, רק חבל שלא הודעתם לנו על זה".
אז אני רואה בחינוך הדתי אתגר מיוחד בתחום הזה, כאשר הבסיס בעיניי, הוא בכלל הנחת תשתית של ערך של סמכות, ערך של כפיפות, ערך של מחויבות. וזה לא מושגים חופפים. כי סמכות, שוב, יכולה להיות סמכות הורית, סמכות מקצועית, אבל בעצם האמונה בקב"ה זו צריכה להיות גם סמכות לא מוחשית – אמונית, שהיא פרי של המשמעת העצמית שלי.