אני חושש שהבת שלי נמשכת לבנות מינה / הרב רפי אוסטרוף
https://bit.ly/36XZuck
"אבא, אמא, אני חושבת שאני שונה". הלוואי שהבת שלכם תפנה אליכם ותגיד לכם: "אני חושבת שאני לא רגילה". ברוב הפעמים ההורים הם לא האדם הראשון, שבת שחושבת, או בן – אני מדבר על בנים ובנות, נשאלתי על בת, אבל בנים ובנות אותו דבר – שהם חושבים שיש להם בעיה בזהות המינית שלהם, לרוב ההורים לא יהיו הראשונים שיפנו אליהם, יתכן שכן. אם כן, זכיתם. כי הבת שלכם רואה אתכם ככתובת בטוחה, שאפשר לשאול את השאלות הכי כואבות בחיים. אבל הרבה פעמים אני שמעתי מבנים ובנות שבאיזשהו שלב הגדירו את הזהות המינית שלהם שונה, שהם הומואים או לסביות, שכשהם סוף סוף פתחו את זה בפני ההורים, לפעמים בגיל עשרים וחמש או עשרים ושש, אז האבא או האמא אמרו: ידענו את זה כל השנים, רק שלא היה אפשרות לדבר על זה. היום הגיל יורד ונערים ונערות שיש להם זהות מינית שונה, מפתחים את זה בגיל הרבה יותר צעיר.
אני רוצה לשתף במה לדעתי תפקידם של ההורים בעת הזאת: זה מאוד תלוי באיזה גיל, ילד או ילדה שבאים להורים... כשבא ילד או ילדה, נגיד ילדה באה לאמא שלה ואומרת: "אמא, עברתי איזו חוויה עם בת, התנשקתי עם בת, אני לא יודעת, האם אני כזה? האם זה בגלל שאני נמשכת לבנות ואני לא נמשכת לבנים? האם אני נורמלית?". אני חושב שהדבר החשוב ביותר שהורה יכול לעשות לילד שלו במקרה כזה זה חיבוק אוהב, הכי גדול בעולם. ולא משנה מה יהיה, אם הילד סוף סוף החליט לפתוח את זה בפני ההורים, זה אומר שהוא כבר חרד מזה, חולם על זה, רועד מזה, כבר חודשים או שנים, ועכשיו הוא החליט לפתוח, הדבר החשוב ביותר חיבוק אוהב, אני לעולם אהיה אבא שלך, אני לעולם אהיה אמא שלך, אני- אתה שלי, אני איתך לכל דרך שאפשר.
ואז הצעד הבא צריך להיות, אחרי שהילד בטוח באהבת הוריו, מה שלא יהיה, בכל תנאי ובכל מצב – השלב הבא לדעתי, הפניה לבירור אצל פסיכולוג מקצועי. פסיכולוג ללא אג'נדה לא מהצד הזה ולא מהצד הזה, אלא אדם – פסיכולוג מקצועי. עכשיו פסיכולוג תפקידו בעולם שאם בא אליו פונה, ואומר מטופל: אדוני, אני מבקש שתעזור לי, תפקידו של הפסיכולוג לעזור לו בדבר שלו. זאת אומרת, אם הנער בא לפסיכולוג ואומר לו: אני חושש שאני נמשך לבני מיני ואני רוצה לא להימשך, האם אתה יכול לעזור לי? יתכן שכן, יתכן שלא. אבל קודם כל זה לעשות בירור: האם יש היתכנות כלשהי שהוא ימשך לבני המין השני. וכיוון שאני, ברור ופשוט לי, שחייו של אדם רגיל ולא אדם הומו הם חיים הרבה יותר טובים, קלים, נעימים, כשהוא חי כרגיל בתוך החברה, חוץ מכל ההתמודדות האמונית וההלכתית שיש בימינו לאנשים שהם הומואים וגם דתיים, צריך לעשות מבחינה פסיכולוגית, כל מה שאפשר כמעט, כל עוד מדובר בטיפול מקצועי, חס וחלילה לא מה שמכונה טיפולי המרה, לא מטפלים לא מקצועיים ולא מוסמכים, רק מוסמכים! ואם אני בא לפסיכולוג ואומר: תברר מי אני, האם יש לי היתכנות להימשך לבני המין השני, בין אם אני בן, בין אם אני בת, לדעתי ללכת לדרך הזאת כמה שאפשר, כי אתה עושה טובה לילד.
בסופו של בירור פסיכולוגי, אין אפשרות? אז אין אפשרות. אז אתה שלי ואני איתך, לכל בחירה שאתה תחליט בהמשך חייך, ואנחנו איתכם לגמרי. וזה לא נעים, ויכול להיות טרגדיה, וההורים חלמו על נכדים, א' – בעזרת השם יהיו. נכון, אבל כמו כל התמודדות בחיים, שכאשר ילד עובר משהו קשה, ההורים עוברים משהו קשה. אבל, אנחנו תמיד נהיה ההורים שלו. ולכן, בסופו של דבר, תפקידנו כהורים בעת הזאת, זה תמיכה ואהבה וחיזוק. אז השלבים הם: חיבוק, אהבה, תמיכה.
שתיים, אם הוא בן שבע עשרה-שמונה עשרה, בוא נלך ביחד לפסיכולוג, אני אלווה אותך בתהליך, אני אדאג שהוא בן אדם מקצועי, ואני אברר מי הבן אדם שיכול לעזור לך לעשות בירור בעצמך למה אתה יכול לעשות עם עצמך. אם הוא נער הרבה יותר גדול, עשרים ושש, עשרים ושבע, שלושים פלוס, והוא הגיע למסקנה בגיל הזה, אז צריך לעשות בירור: איזה אורח חיים הוא חושב שהוא יכול להנהיג לעצמו במצב הזה.
יש דבר אחד שאנחנו צריכים להבין: לבד הוא לא יכול להיות. "לא טוב היות האדם לבדו", ריבונו של עולם קבע בטבע האנושי, שהמציאות הזאת היא לא טובה, הוא לא יכול להיות לבד, הוא חייב חיבוק, הוא חייב חום. ולכן, אנחנו בתור הורים, נלווה אותו לתהליך הזה. בהצלחה רבה.