לבת שלי יש חבר / הרב רפי אוסטרוף
לעוד שאלות: https://did.li/p3OfT
לבת שלי יש חבר, מה אני אמורה לעשות עם זה? ועל אף שהסרטונים, לרוב שאני מדבר אליהם, ההרצאות שאני נותן הם להורים, ולא לבני נוער, דווקא הסרטון הזה, אני חושב שכדאי לצפות בזה ביחד עם הבת כשיש חבר.
אני, על אף שאני בעד חברה מעורבת, אני מאוד נגד חברים. זה קצת דיסוננס. אני חושב שחבר או חברה בגיל תיכון, ואפילו אחרי תיכון, או בעצם עד שמוכנים להתחתן – דבר לא טוב.
נתחיל מסיפור של עצמי. אני התאהבתי וכנראה היא התאהבה גם בי, המדריכה שהיתה איתי בשבט בכיתה י"ב. כלומר אני הדרכתי עם מישהי והתאהבנו. אחרי זה הלכתי מאוד בישיבה גבוהה בירושלים, ואני ראיתי שבחודשים הראשונים אני כל הזמן מחפש לברוח מהישיבה כדי ללכת לראות, להיפגש איתה, ולא מצליח להתרכז בלימודים – לא נכנס לזה. ועמדתי בפני דילמה מאוד קשה – האם אני ממשיך עם הבחורה הזאת, או בעצם אני לא? עכשיו כיוון שאז בגיל שמונה עשרה לא היה רלוונטי בכלל שאני אתחתן, עוד עמדתי לפני לימודים בישיבה, צבא, ולחלוטין לא- חתונה לא באה בחשבון, לצערי, הלכתי לגברת ואמרתי לה תקשיבי, אם אנחנו מיועדים להתחתן אולי ניפגש בעוד שלוש שנים, ואם לא, אז ביי. והפי אנד, לא נפגשנו אחרי שלוש שנים ולא התחתנו. ואני לא מתחרט על ההחלטה הזאת אפילו שנייה בחיים שלי, אפילו שאז היא הייתה קשה.
כי חבר או חברה זה דבר משעבד; חוץ ממה שלנער או נערה זה מעמיד אותם בפני נסיונות, גם הלכתיים, אבל גם חברתיים קשים מנשוא. כל עוד לא חייבים חבר או חברה, שזה משעבד, עדיף להימנע מהדבר הזה עד כמה שניתן. חברה מעורבת, חבר'ה כן, חבר-חברה עדיף שלא. עכשיו אני לא אומר את זה רק לילדים בני שש עשרה או שבע עשרה, אני אומר את זה גם לבני עשרים ואחת, עשרים ושתים, שאין להם שום כוונה להתחתן, אם אין להם כוונה להתחתן.
יש משהו בעולם, בעיקר הלא-דתי או לא-יהודי, שנקרא מונוגמיה סדרתית. זה אומר שחברים שנה-שנתיים גרים ביחד בגיל עשרים ואחת, עשרים ושתים, ואחרי זה נפרדים, ואחרי זה עוד אחד בגיל עשרים ושלוש, עשרים וארבע, כבר אין באמת כוונה לחתונה, עד שבגיל עשרים ושבע, או עשרים ושמונה, אז כן מתחיל להיות כוונה, ואז חברה עד החתונה. אז כל עוד אני פירקתי את החבילה של המונוגמיה הזאת, של החבר-חברה, אבל- אז בסדר, אז לרוב אני בסדר, נפשית אני אהיה בסדר. אבל אם לא אני פירקתי את החברה; אני אוהבת את החבר שלי, אוהב את החברה שלי, והיא פירקה, אז לי נשבר הלב, ואני פתחתי את הלב שלי בפני החברה אבל- זה קורה עוד פעם ועוד פעם, בפעם השלישית אני לא פותח את הלב, אני לא מסוגל לפתוח את הלב, כי אני פגוע. כלומר- פגוע ואולי בעל ניסיון וניסיונות לא טובים. ואחרי שמגיעים לחתונה, אחרי הפעם השלישית, שנשבר לי הלב, אני כבר לא יכול לפתוח את הלב, כי אני לא יכול להרשות לעצמי שהוא יפגע עוד פעם.
לאהבה יש מחיר כואב, וכל עוד אנחנו לא מוכנים ולא רציניים כדי להקים את הזוגיות שלנו שתהיה לכל החיים, המחיר הוא כבד מנשוא ולא כדאי לשלם אותו. ולכן כל עוד- כלומר מראש עדיף להימנע. ולכן אני מראש אומר להורים: קדימה, שבו עם הילד שלכם, אני אומר לבני נוער: שלא יהיה לכם חבר, חברה, אפשר חברים, אפשר זה, לא חבר או חברה, עם כל המחירים של חבר וחברה.
ועכשיו אני אגיד משהו לצד השני. אם הבת הגיעה הביתה בגיל שבע עשרה ויש לה חבר, אתם כהורים לא מפרקים. אתם יכולים להגיד מה דעתכם, שאתם חושבים שבאופן כללי חבר לא טוב, אבל אל תגידו לה להיפרד. אי אפשר לדעת את מחיר האהבה, ומי יודע מתי היא תמצא עוד פעם, ומי יודע אם היא תמצא- כלומר, אולי אם אתם תכריחו אותה להיפרד מהחבר, זה יהיה לדיראון עולם. מי יקח על הדבר הזה אחריות, אני? לעולם לא אקח אחריות על מישהו, להגיד לו להיפרד ממישהו אחר, זה חייב להיות החלטה שלו.
אני יכול להגיד שאני חושב שמוסד החברות הוא מוסד לא טוב בגיל מסוים. אני מאוד מאוד אפילו אזהר להגיד שהבחור הזה לא טוב, אלא אם כן אני רואה התנהגות פוגענית, וזה דבר אחרון שתיכף אני אגיד אותו, אבל אם אני אם אני לא... הוא בחור טוב, כן אוהב, לא אוהב, לא יודע, אני אקח אחריות לפרק בגלל שהיא בגיל שבע עשרה? ואם היא לא תתחתן עד גיל שלושים, אני אוכל את הלב, מי יקח אחריות על זה? כי היא אוהבת עדיין את הבחור שאני הכרחתי אותם להיפרד. ולכן זה אחריות כבדה.
כל זה בתנאי שההתנהגות שאני רואה בין הבן והבת זה לא התנהגות פוגענית. כשאני רואה שהוא מכבד אותה, נותן לה ריספקט, אז אני לא אקח אחריות. אבל אם אני רואה שיש התנהגות של רכושנות, של פוגענות, של שליטה, של השפלה, זה המקום שלי להיכנס. ואז זה דורש חוכמה רבה, שזה לא המקום לפרט את זה איך עושים דבר כזה, כי בקלות אפשר לאבד את הילד או הילדה.
אז באופן עקרוני הרעיון שאני חושב, חבר-חברה לא, לא טוב לשום דבר, לא מועיל לשום דבר, חוץ מההתרגשות הרגעית הזאת – עד הרגע שבעצם מוכנים להתחתן